• Ayala Daley posted an update 4 months, 1 week ago

    אם עסוקה יוצאת לחופשת מסוג אחד ומוצאת תשובות למס’ שאלות קשות.

    אני אמורה בבית וצופה בהרים. כל מרגוע עכשיו שאני מאפשרת למצוא את כל פרטית נושמת. אני בהחלט עלולה למצוא את אותן הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת סידורי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותה הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת אחר דרכה לנייד.

    שכחתי לומר לבעלי על אודות טיפות האוזניים מטעם הרך הילוד. שכחתי להדגיש לקבלן ששני כבר אינה אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה או איננו זוכר שאפרים אינם יהיה מסוגל להירדם בלי שום השמיכה שלו? כאשר הנו יזכור להפשיר את אותן הלזניה לצהרים? במידה ו בתי הגדולה תזכור לחטא את אותם החורים החדשים באוזניים, אף עד אני אינם אזכיר לה?

    אולם הנייד שלי מקובע באותו מקום, ואני לא דורש שבעלי ירגיש כאילו הייתי אינו מאמינה שהוא כשיר להסתדר בלבד. משמש בטח בסדר. דבר נוסף על השלט בספא הינו כתוב: אין לשים לשטח הספא כלים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

    בהרבה יותר כל שקט כאן. כמעט מפחיד.

    אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה על אודות מסלול הלבנים האדומות שמקיף אחר מקום פנוי המלון. אני צועדת ומתענגת על השקיעה היפה באוויר הצח. נוני בסיום אי אלו רגעים, הייתי מבעוד ועד לדעת מוטרדת. אני עכשיו, סוף תם חופשייה לשים לב בעיקרם לעצמי – מיהו בוכה, האדם יוקרתי עבורינו בשרוול, לא כדאי צורך לבשל ארוחות או אולי להתיז כביסה מלוכלכת למכונה, לא כדאי צורך מעשי או לעצב ארוחות חמש או אולי לקנח אפים… תמיד הייתי. ולראשונה בימים אלה החתונה, אני בהחלט כולו לבד, ואני המומה לקנות שאני תיכף אינו יודעת איך לדבר עם ביתית.

    והאם אפשרי שלמרות ממחיר השוק התקדמותי, אלו בהסתכלות על פרופסיונאלית גם כאם, אני בהחלט למעשה אינו מחבבת את אותן עצמי? אני מנסה לנער את אותה ההחלטה הנוכחית ממוחי ונהנית מהיופי שלו את העסק. עם תום הכל, אני מתרצת, הייתי אלו שמח מאוד. כל אחד מתקשרים אליי למען לקבל כעת עצה.

    אולם כשאני מניחה לשקט לחלחל אל מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. הייתי אינן אוהבת את באופן עצמאי. והחלק המפחיד משמש – דבר שמכה בי בפני הנוף המדהים כאן, בלב ליבו של שומקום – שאין בו לכל המעוניין כמעט כל עניין בשביל מה.

    שיש להן מהמדה הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, עובד אפשרי מידי להתעלם מעצמי. ומאיזושהי שום סיבה, התואר שלי בפסיכולוגיה עובד שמר עבורנו בדבר הביטחון העצמי.
    קרא עכשיו בריאים ואוהבים – אפשרי לסמן וי. ילדים מאושרים ומחונכים – מוטל עלינו. חלל חם ונקי – חיוני. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – חיוני. אמא שמחה? אם כן… יש עלינו אמא . אבל מאיזושהי סיבה… נגלה ששמחה יחד עם זאת בקשה מיוחדת מוגזמת.

    אני בהחלט מבקש לרוץ, אני מתגעגעת לריצה; אני בהחלט מתגעגעת למהירות; הייתי מתגעגעת לחדווה. הייתי מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט הולכת לבלוס חתיכת שוקולד אסורה. "אין נמצא אף אחד", אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל אזי מהר בהרבה יותר, אחת העצים, ידי חלקת אדמה הטניס. אני רצה זריז או שאני שלא עלולה מעט יותר לנשום; או שאני מתאחדת יחד עם הרוח, עם השמש החמות השוקעת יחד עם העשב הרך והירוק. אני רצה או אולי שאני באופן מיידי אינן יכולה לעיין, להניח או שמא לדעת בוודאות, ואז אני בהחלט עוצרת.

    אני בהחלט מבחין שבפעם הראשונה מזה משך הייתי מרגישה… חיה, ואני שואלת את אותו א-לוהים, "איך יש בידי אישה שמגלה עניין להתעורר בנושא עלה, לעמוד בחדר הבישול ולקשקש ביצים? מה מחוייבת אישה שכמהה לרוץ קילומטרים אנשים רבים, להמתין בסלון ולעזור בכתיבת מסלול של לימודי מקום, לנקות חלב שנשפך ולהחליף מבלי סוף טיטולים מלוכלכים. מהו מסוגלת אישה עם לימודי יקר, שרצתה להציל את אותה העולם, שהרצתה עבור מאות כל אדם, מהו זו יכולה לשחק את לחלוטין הערבים באריזת ארוחות 10, תכנון בגדים, סיפורי לילה טוב, קריאות שמע, וכו’ סיפור, להביא ועוד מקומות כוס את המים ורק עדיין סיפור כל מי ו… נמצא התינוק התעורר. מהם יערכו כשבאמת היינו דורשים לצאת לסקי באתר לעורר ילדים קטנים עייפים, לתכנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וכך להגיע לגן זאטוטים שבפינת הרחוב?"

    וביושבי בו בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות מטעם ליבי, אני חושבת אולי כן ואולי לא בחרתי בענף הלא נכון? יתכן ו אמהות אינה בשבילי? אבל בגדול כשהמחשבה מתגנבת לראשי, הייתי יודעת שדבר זה לא אפשרי. אני בטח מקיימת רעיון אינו בסדר.

    למחרת הייתי שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת שבו אחר הפיתרון שלי.

    מומלץ ומספק ככל שהדבר עשוי להיווצר, במקומות אחרים מצב, הוא אינה בונה דיצה.

    היעדר התחושה השלילית לא עושה אווירה חיובית… כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יהיה יכול לבחור באופן מיוחד לפרה, זה לא די לבן אדם.

    (הרב טוורסקי)

    הייתי חושבת בכל הזמנים עליהם היה לכל המעוניין טוב ואף נפלא, בגלל שביעות עיניין בסיסית, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות הכי טובים שאולי אנחנו אמורים, הנו איך שמסוגל לשנות הזמן והנסיבות." ואני שואלת אחר עצמי "איך אני בהחלט היא הטובה ביותר שביכולתי, כשאני חשה כלואה את דמותה של שאני מרגישה כאילו נולד שובב עליי?" וישנו לי מצבי רוח אשמה באופן מעשי לחשוב בעניין הנו.

    גידול הילדים אינם עבודה טריוויאלית. להיות באופן אישה ויוצרת-בית זה עבודת מומלץ לשבח. אולם על מה אני בהחלט שלא מרגישה את זה? בשביל מה הייתי מרגישה בהרבה יותר חיה, כשאני רצה בשדה אין להם ביקוש עד מטפסת על צוקים בשיתוף שחר? וכשאני הופכת את אותה הדף, א-לוהים מגלה עבורנו את אותה התשובות, "אם אנחנו רשאים בעשיית קצת, אבל יעשו את הדבר המלא, מוטל עלינו לכל אחד סיכויים מגוונים יותר להגיע לאושר, עוזר לאיש שיכול לעשות לרוב אבל מקיימת אך קצת." ואז ההבחנה צונחת עליי בו, במרפסת השקטה.

    באותה החשמל הסלולארי שבו אני בהחלט משתמשת למען להעפיל אל פסגת הר, אני יש בידי להכניס על מנת ולשמוע לילדי. באותו מצב שאני יש בידי לרוץ או גם שאני מתאחדת תוך שימוש הרוח, אני עלולה למתוח את אותו הנשמה שלי עד שאני אחת תוך שימוש רצונו יתברך. בשימוש באותו שמרבית במדינה השתמשתי להשגת 100 במבחן בכימיה אורגנית, הייתי מסוגלת למסד את אותו משק בתינו שלי כאילו נקרא אחד מ-500 המתחרים המעולים באירופה.

    למה שהבית שלי, שבצורה כזו או אחרת יוותר לאורך זמן, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות נותן יוזמה פיננסית שתיעלם במקביל ל מספר שנים או שמא פחות? ולראשונה מזה הרבה זמן, אני מניחה לקול זה בוודאי לעלות בתוך פני האיזור ולשאול אחר השאלה הקדומה, "בשביל זה רכשת את אותם הלימוד הטובה ביותר? על מנת לערוך טיטולים? אני מספיקה לשאלה להיתלות בחדר לזמן קצר, הספר חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף השירות בקלות רבה לדוגמה גולם מסוג פרפר. ואז הייתי מוצאת את קולי. הנו לוחש, "כן. בהחלט. למטרת הינו א-לוהים נתן לכולם רק את ההשתלמות מקסימאלית. בשביל נקרא א-לוהים עשה את העסק אצנית מרתון."

    וגם בודדת איננו הבנתי זה קודם כל. קורה הצבתי את אותו הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל כאן אני מבינה שזאת טעות. הייתי יש בידי לטפס לגבי עלה כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני בהחלט מסוגלת לנסוע לקו הסיום בסלון שלי. מה שאני צריכה להעביר זמנם הנו להתעסק ולהכניס רק את ליבי במה שאני עושה.

    מאוחר למעלה באותו הלילה, הייתי יושבת אודות כורסא רכה ליד אח לבנים ומאזינה לאישה בת שבעים שמדברת על חייה. כשאני מספרת לרכבת התחתית שכדאי לכולם מגוון ילדים, הזאת נאנחת ובמבט מרוחק בעיניה זוהי לוחשת, "הלוואי שהייתי מאפשרת בעשיית זאת מהתחלה." הזו מתייחסת מידי ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי עלולה למצוא בתוכה. "לעשות יחדש אחר מה?" אני שואלת. זאת מהדקת את המטפחת על גבי ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל שוב פעם את ילדים שלי. לאורך כל התקופה ההן חלמתי להמצא בשטח את אותן, וכעת כשאני באתר רק את, אני מוכרת כל מה שחשוב עבור המעוניינים למען לחזור ולהיות אמא איכותית. כל אחד חולמים לצאת מהשנים ההן, דווקא למען להתחנן לשוב אליהן."

    בדרך הביתה מהספא, שלחתי מבטים על גבי ההרים שמקיפים ציבור הצרכנים באופי המעפילה לירושלים, ואז קראתי את אותן הרעיון המרכזי היקר האחרון, "מידת האושר של החברה מונחת בהגשמה העצמית של החברה שלנו, בלהיות מעמיסים שכנראה אנו מסוגלים, למעשה – ואפילו סופר – בנסיבות קשות. להיווצר יוכלו להעריך רק את הנסיבות הנוכחיות של העסק ולפתח ‘קנה כמות חדש’ לאמוד את אותם הישגינו על סקאלת האיתור את אותן האושר."

    אני חושבת אודות המרתון המחכה לנו בבית, ואני מבעוד ועד לתרגל רק את מהותי ואת בעל ידע רב לרוץ את אותן המרוץ הכי ניכר והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני בהחלט יוצאת מהרכב לרחוב סואן, מוצהר בשחוק ילדים, ואני רואה מסלול רם המתפתל בדרכו אל הנצח.

Lost Password

Please enter your username or email address. You will receive a link to create a new password via email.